לפעמים אני מתחיל את היום על פרח אדום
שואלים אותי מה קדם למה- הציור לסיפור או ההיפך... אם הספר נכתב כשהפכתי לסבתא וגם, לאיזה גילאים הספר מיועד.
אני מציירת את השכונה הזאת כבר הרבה שנים, כשילדי עדיין היו צעירים, בשולי מחברות, כמתנות לילדי המשפחה, למגירה... והדמויות הפכו לחברי.
הן שעשעו אותי וגרמו לי לחשוב, והן ניחמו אותי וגם עזרו לי לעיתים להעביר מסר.
במגרה גם נערמו פתקים עם איזו מילה או משפט או ממש סיפור שחלפו לי בראש במקומות וברגעים לא צפויים. מתישהו נעשה החיבור בין כל אלה. לפעמים אהבתי רעיון כתוב וציירתי אותו ובפעמים אחרות סיפרתי את הציור.
כשכתבתי את הקטע על השבלולים הם באמת נראו לי עומדים על קו הזינוק, אבל ממש לא עשו עלי רושם כדרוכים לקראת תחרות קשה, והרי הם חיה הידועה באיטיותה, ולכן שיחררתי אותם מהמתח הזה, מהחובה הצפויה לצלוח ראשונים את קו הסיום...אף על פי כן התכוננו והם נרגשים ויש להם מעודדים “ההצלחה כה גדולה, שהמארגנים חושבים כבר על המרוץ הבא”. כדי לדייק אני מודה שמחקתי את העננים (כל הספר צויר ללא התערבות של פוטושופ) כי בחרתי לפתוח במילים “ביום אביב נאה, ללא ענן בשמיים...”
אני חושבת שבגלל שהספר ערוך כמעין אלבום אפשר להתעלם מהכתוב ולהתבונן בציורים, אפשר לשאול ואפשר להסביר וגם לתת לילדים לחבר סיפור בעצמם. כשילדים מגלים סבלנות לשמוע וענין בעלילה אפשר לצלול בין המילים, להסביר מילים קשות או רעיון ואולי גם לדבר על הדמויות או על בעיות שעולות. לכן כנראה התשובה היא שהספר בלי גיל.
הסיפור על הפרה, שרק רוצה שיניחו לה לנפשה לכמה רגעים של נחת מול הנוף, הוא סיפור לאימהות שביננו שרצות בין המשימות (בעצם גם לאבות...) זה רגע לקוח מהחיים שלי בתור אשה עובדת ואמא לילדים ועוד ועוד ...אז גם המספרים יכולים לצחוק רגע...אבל גם ילדים שזזים בין בית הספר לחוגים, למשימות בבית והתחייבויות לחברים יכולים להזדהות.